<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ה</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו היות כל מתעורר לשוב להרחיק תכלית ההרחקה מדת הגאוה. קרוב יי לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע [תהלים ל"ד], כונת נעים זמירות בפסוק הזה ובפסוקים רבים להודיע, שיסוד ההתקרבות לשם והיות תפלת המתפלל נשמעת ומקבלת הוא בשבירת הלב המתפלל ובהיותו דכא ושפל רוח, והוא שסמך פסוק זה לענין קבלת השם תפלת המתפלל כאמרו [שם], עיני יי אל צדיקים ואזניו אל שועתם, רצה בו שהשגחת השם דבקה תמיד בהם ותפלתם מקובלת כאמרו אחריו [שם], צעקו ויי שמע ומכל צרותם הצילם. ובאר אחר כן שסבת קבלתו ית' תפלתם וצעקתם הוא היותם נשברי לב ושפלי רוח, כי שבירת הלב והכנעתו הוא יסוד התפלה וענינה, ועל זה סמך ואמר קרוב יי לנשברי לב, רוצה בו שהוא מקבל תשובתם כאמרו במקום אחר [תהלים קמ"ה], קרוב יי לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואל זה גם כן כיון באמרו [תהלים קמ"ז], הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכן בענין התשובה הורה שיסודה וגדרה הכנעת הלב, כמו שהקדמנו היות ענין התשובה והגאוה קצוות הפכיים, בהיות גדר התשובה הכנעת הלב וגדר הגאוה גבהות הלב, וכן הורה ישעיה הנביא ע"ה בדברו בענין התשובה ועזיבת הדרכים הרעים כאמרו [ישעיה נ"ז], סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי, אמרו בסמוך לזה [שם] כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, ואמר על זה שבדרך זה ישוב השם וירחב ואם קצף לעונותיהם בזאת יכפר עונם, והוא שאמר אחר זה [שם] בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו' דרכיו ראיתי וארפאהו וגו', רצה בו שהרמת המכשול הוא שפלות הרוח והתדכאות הלב והיא היא התשובה המועילה והיא יסודה וגדרה, ומזה הצד נמנעה התשובה מכל המחזיקים בקצה הפך זאת המדה, ר"ל הגאוה, כמו שבארנו, מצורף אל זה היותה שרש כל העברות כמו שכבר הקדמנו, וזה אצלי הטעם על בלתי היות זאת המדה מנויה בדרכי אותם כ"ד דברים שמעכבין את התשובה, שכבר נתחבטו הרבה מן המפרשים בזאת השאלה, ר"ל לבאר טעם על בלתי היות בעל הגאוה נמנה את פושעים המתים המגפה ארבעה ועשרים בעלי המדות הנזכרות, אחר שהיא גם כן מעכבת התשובה כהם אף כי יותר מהם, עד שהיה תכלית דבריהם בזה היותה נכללת בקצתם מהם שאמרו שהיא נכללת במדת החולק על דברי חכמים, שזה בודאי מטבע הגאוה ומפעולותיה, ומהם שכללוה במדת מחשבה רעה כמו שבארנו, ומהם שכללוה במדת המתכבד בקלון חברו או במדת השונא את התוכחת, וכן כללוה במדת המבזה אבותיו ורבותיו ובכללם המבזה את חכמים, גם יש שכללוה בקצת מן האחרות, ואמת אשר כל אלה תולדות מדת הגאוה, בהיות כל אלה המדות נמצאות בטבעה, אבל אפשר לבאר הטעם בזה, ר"ל על בלתי היותה נמנה עמהן, מפני שהיא קשה מכלן ואינה ממין הדברים ההם, כי הדברים ההם, ר"ל אותם
כ"ד דברים כבר בארנו בענינם שהם מעכבין את התשובה אבל לא ימנעו אותה לגמרי, ואפשר להמצא בתשובה אף
למי שהורגל במדות הרעות ההן ומחזיק בהן אלא שהיא רחוקה, אבל מדת הגאוה היא במין אחר קשה מזה מונע התשובה לגמרי לכל המחזיק בו לא תמצא לעולם התשובה בהמצאה, כי ההתאוננות ושבירת הלב היא הסבה אשר תחריד האדם ותעוררהו לשוב ובעל הגאוה לבו חזק מסלע לא יירא ולא יפחד ולא יחרד, וכל עוד שתעדר ממנו הסבה המעוררת יעמוד בשכחתו ולא יתעורר כלל כמו שבארתי באמרו [דברים ח'] ורם לבבך ושכחת את יי אליך, כי לרום לבבו לא יירא ולא יפחד ויחשוב מן השתנות עליו סדר זמנו, ויחזיק עצמו כבלתי חסר להשגחתו ית', וישאר ממה שעליו לזכרו, ר"ל זכירת השם ושוותו אותו לנגדו תמיד, וכן תמצא בהושע הנביא אמר מתרעם על זה [הושע י"ג], כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני, אמר כי לרוב עשרם התגאו ושכחו את השם, וכבר התבאר היות שכחת השם כלל כל העברות, מיכן ואילך צא וחשוב איך תמצא תשובה עם זאת המדה ואיך תעמוד עם נחש בכפיפה, ומפני זה האריכו כל אשר השתדלו לדבר ולחבר בענין התשובה היות העקר הגדול לכל אשר יתעורר לתשובה להפשיט ולהסיר מעליו מדת הגאוה ולהרחיק תכלית הרחקה מה שראוי להרחיק ממנה, וכן הנביאים והחכמים הפליגו על זה הצד בגנות המדה ההיא מאד מאד, אמר החכם השלם [משלי י"ח] לפני שבר יגבה לב איש, [שם ט"ז] לפני שבר גאון, ואמר [שם י"ז] מגביה פתחו מבקש שבר, ואמרו ז"ל בבאורו [תנחומא בראשית ז'] לא היה לו לומר אלא משפיל פתחו מבקש
שבר שכל המשפיל פתחו בני אדם נכשלים בו ונשברים
אלא מי שמגביה פתחי פיו בגאוה ומוציא דברים שלא
כהוגן הב"ה משברו, ואמרו גם כן [סוטה ד' ע"ב] על
אמרו ע"ה [משלי ט"ז] תועבת יי כל גבה לב, כל מי שיש לו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז שנאמר תועבת יי כל גבה לב, ומהם שאמר גם כן כאלו כופר בעקר שנאמר [דברים ח'] ורם לבבך ושכחת, ושני אלו המאמרים ענין אחד, וראה שעור מה שאמרוהו ואיך כללו במדה ההיא הריסת כל הדת ובטול כל המצות, כי הכפירה לשם או עבודה לזרים היא הריסת כל התורה, כאמרם [ספרי שלח פסקא ה'] המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה, ועל זה השעור היה מהם גם כן מי שהוציאו מכלל תחיית המתים, אמרו ז"ל [סוטה ה' ע"א] כל מי שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר [ישעיה כ"ו] הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי עפר לא נאמר אלא שוכני עפר שנעשה שכן לעפר בחייו, וכאמרם במקום אחר [ר"ה י"ז ע"ב] למי שמשים עצמו כשירים, ועל זה אמרו [תהלים ט'] קומה יי אל יעוז אנוש ידעו גוים אנוש המה סלה, ואמרו בדרש הא למדת כשהאדם מעיז ומתגאה אינו יודע שהוא איש, כלומר אינו מכיר אנושותו שאלו היה מכיר את עצמו לא היה מתגאה, וזהו ענין כפירה בעקר, וממה שדברו בגנותו גם כן אמרם ז"ל [סוטה ה' ע"א] כל מי שיש בו גסות הרוח רוח קמעא שוברתו, רצו בו על דעת קצת מפרשים שהוא נענש על הקלות כבחמורות, אבל אצלי בו פירוש אחר והוא שמתולדת הגאוה ומן היוצא ממנה היות בעליה שנוא אצל העולם, והוא בז לשנאתם עליו, כי זה מפעולותיו גם כן כי לרוב משול זאת המדה יחשוב היות חנם מזורה רשת שנאת הרבים עליו וימעטו בעיניו אלף שונאים, בהפך מצות החכם שאמר לבנו אל ירבו בעיניך אלף אוהבים ואל ימעט בעיניך שונא אחד, וזה יבוז לשנאת רבים וישלח לחם גאותו על פני המים ארוחת תמיד וברוב הימים ימצאנו יסובו עליו רבים יחד עליו יתמלאון, והוא הנרצה אצלי באמרו [אסתר ו'] אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, כי המן הרשע לרוב גאותו היה בז לשנאת היהודים כמו שאמר [שם ג'], ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, ומעטה בעיניו גם שנאתם גם קנאתם כמו שהגיע מהשתדלותו עליהם, וחשבה אשת המן בראותה כי החל לבא אליו מעט כשלון בסבת יהודי אשר היו כולם נבזים בעיניו ובז לשנאתם אליו, יתעוררו עליו רבים מהם, בראותם השתנות סדר הזמן עליו, ויביאו עליו עצות מרחוק לא ישקטו ולא ינוחו עד יפילוהו עד ארץ ישפילהו עד עפר, והוא הדמיון באמרו [סוטה ה' ע"א] רוח קמעא שוברתו, וכן אצלי לבאר באמרם ע"ה [שם] כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, והוא שדרך בני אדם לילל ולהתאנח על אשר בו הכנות טבעיות מוכנות לחכמה ולמדות הנכבדות והוא מאבד עצמו בסכלותו, ואין דרך בני אדם להתאנח על הפחותים ועל בני הנבלה אשר לא נמצאו נכונים בטבעם לענינים הנכבדים אם ימשכו אחר פחיתותם ואחר סכלותם, אבל יאמר עליהם צרעת נושנת היא בשחין פרחה, ומדת רוממות הלב והתנשאותו לא תמצא על הרוב רק בהרגיש בעליה בעצמו מעלה או מעלות ובא בסבתם לידי המדה ההיא, כי לא תמצא על הרוב זאת המדה עם תכלית הפחיתות, אבל בהרגיש בעצמו סבות ראויות לתת לו חלקים מזאת המדה הגונים לקצת בני אדם, כמו שנבאר, יקח ממנה יותר מן הראוי ויחזיק במה שראוי להרחיק תכלית ההרחקה, ועליו אמר שראוי לילל ולהתאנח לכל העולם מצד היותו נכון ומתעתד לשלמות ואבד ממנו בסכלותו, והוא שיחס על דרך הצחות ההתיללות לשכינה, או אולי יחס ההתיללות לשכינה בא לחזק ההתיללות ראוי עליו, על דרך אמרם בענינים אחרים [גיטין צ' ע"ב] אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.
ומהפלגת גנות זאת המדה התפלאו ז"ל איך לא באה למניעתה מצוה מפורשת בתורה, ואמנם קצת בעלי הפשט כללוה במצות [ויקרא י"ט] לא תשנא את אחיך בלבבך, כי שנאת הלב הוא לדעתם ממקור זאת המדה, כי בעל זאת המדה ישנא בלבבו כל אשר לא ימשך אחר בצע רעיונו, ומקצתם ז"ל [סוטה ה' ע"א] הביאו אזהרתו מאמרו [ירמיה י"ג] שמעו והאזינו ואל תגבהו, ומאשר לא הביא זה החכם ראיה מן התורה השיבו האחר והביא אזהרת המנעו מן התורה כאמרו [דברים ח'], ורם לבבך ושכחת את יי אליך וגו' [שם ו'] השמר לך פן תשכח את יי אליך, וידוע מה שהכניסו תמיד מלות השמר פן ואל בכלל לאוין, ורצה בזה אחר שעקר האזהרה שלא לשכחו ית' והגאוה היא המשכחת והמסירה כל איש מאחריו היא נכללת בלאו שכחת השם, ולדעתי די הזהירה התורה בזאת המדה באמרו על המלך וצותה אותו היות עמו ספר התורה תמיד, ואמר [דברים י"ז] וקרא בו כל (ימיו) ימי חייו למען ילמד ליראה את יי אליו לשמור את כל דברי התורה הזאת לבלתי רום לבבו מאחיו וגו', הנה שהזהיר על המלך שאינו ראוי, והורה גם כן בזה כי שמירת דרכי התורה היא העדר הגאוה, ואם השתדלה תורה להסיר זאת המדה מן המלכים אשר מלכו בישראל רק במה שראוי ממנה כמו שנבאר, מה יעשו אזובי קיר ודי בזה תוכחת לעם, וכבר התפלאו רבים בראותם גנות החכמים והנביאים זאת המדה עם מה שהאריך שלמה גם כן בגנותה, איך שבח בקצת דבריו יקרת רוח כאמרו, יקר רוח איש תבונה חושך אמריו משכיל, וכן אמר [משלי י"ז] חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה, עם היות יקרת רוח אצלם מין ממיני הגאוה, אע"פ שאפשר לפרשו על מחשבת הדבור כאמרו [שם כ"ט], כל רוחו יוציא כסיל, ואמר שמי שהוא מיקר עצמו מחשוב בלבו לדבר כלל רק בעתים הצריכים הוא איש תבונה, ומלת יקר כענין [ש"א ג'] ודבר יי היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, רצו בו שלא היה פתח הנבואה פתוח אבל היה החזון יקר, ר"ל נמצא על הרחוק. או נפרש רוח, דבור ממש, כהקרא הדבור ניב על שם הנשימה היוצא מן הפה לדעת רבותינו ז"ל. שאמרו [ב"ק ס' ע"א], בענין הולכת השלהבת, מאן דתני לבה לא משתבש ומאן דתני ניבה לא משתבש, מאן דתני ליבה לא משתבש דכתוב [שמות ג'], בלבת אש, ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתוב [ישעיה נ"ז], בורא ניב שפתים, הנה אצלם מלת ניב כמלת רוח, אחר שגזרו ממנה לשון הולכת השלהבת, והיתה כונת החכם לשבח מי שאינו מדבר רק מעט מזער לפי הצורך, והוא שסמך זה בשני המאמרים אל מניעת הדבור, אמר בראשון, חושך אמריו משכיל, ואמר בשני, חושך אמריו יודע דעת, אבל לפי מה שהבינו רבים בענינו, ר"ל בענין מלת יקרת רוח, היותו מין ממיני הגאוה, אין זה סתירה בדברי האחרים בשבחו המין הזה, כי הוא המדרגה והחלק הראוי לכל חכם ובן מעלה, ר"ל מי שיש לו מעלה ויתרון על שאר העם בצד מן הצדדים, ומפני זה ראיתי לבאר ענין זה תכלית הבאור, ויותר מכלם יעירני לבאר ענין זה, מה שראיתי ברבנו הקדוש עם היותו נודע ומפורסם במדת הענוה עד שאמרו עליו בתלמוד סוטה [מ"ט ע"א] שביום שמת בטלה ענוה, עם כל זה העידו עליו בתלמוד כתובות [ק"ג ע"ב] שבשעת פטירתו צוה לבנו הנשאר נשיא אחריו שיתנהג בנשיאותו בגאוה ושררה והוא שאמר ז"ל עליו, נהוג נשיאותך ברמים, איך אפשר במי שנודע והתפרסם בחייו במדת ענוה יתרה צוה להשאיר אחריו מדת הגאוה, אף כי בעת המות אשר הוא עת השתפל כל גאה והכנע כל לב ערל, זה העירני לבאר המדה הזאת באור מספיק, מה שראוי להרחיק ממנה לכל, ומה שראוי להחזיק בו מלכים ושרים ובכללם כל מנהיגי עם, ומה שראוי להחזיק בו החכמים ובני המעלה, ומה שראוי ממנה לרוב בני אדם, אבאר כל זה באור נאה ודברים מחודשים לא קבלתים מזולתי, ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת.
הראשון הוא הראוי להמנע ממנו והמחויב להרחיקו תכלית ההרחקה לכל אדם ונקרא גאוה, ולשון גאוה ענינה ענין רוממות וגבהות, מלשון [יחזקאל מ"ז] גאו המים, [איוב ח'] היגאה גמא, שכל זה נאמר על גבהות הדבר, וענין זה המין הוא שידמה בעליו להיות מעלתו רמה ונשאה על מעלת חבריו ודעתו ושכלו על דעתם ושכלם, וישנא וימאס כל מי שיעמוד ויתריס כנגד מעלתו או כנגד דעתו, לא מצד התברר לו האמת בדבריו או בענין מחלקתו, אבל מצד חשבו היותו עליון על כל שאר החולקים על דעתו בחכמה ובמעלה, תכלית כונתו לבטל כל שאר הדעות ואם הן אמתיות, ולהכניע החולקים עליו ואע"פ שהאמת עם שכנגדו, יחלוק גם עם האמת ויצנחהו, ויכניע גם עוזרי האמת תכלית ההכנעה על אשר לא נטו מדרך הישר אחרי בצע לבבו, ועשה כרצונו והגדיל, יגזור אומר וישים כל השתדלותו לקימו, לא מצד האמת רק מצד בקשת הנצוח והמשכת הכבוד אליו בכל צד, להיות דבריו קימים אם אמת ואם שקר אחר אשר נפלו הדברים ההם בפיו, ונקרא המין הזה גם כן זדון כי הזדון יכונה על גבהות הלב כאמרו [עובדיה א'], זדון לבך השיאך וגו' אומר בלבו מי יורידני ארץ, מה שלא יתכן כן במלת רשע, כי מלת רשע תאמר גם בעשות העברות מצד היצר מבלי זדון לב והכעסה, ויקראו גם כן בעלי המדה הזאת יהירים בלשון הפסוק [משלי כ"א], זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, רוצה בו שכל פעלותיו הם בתקף הגאוה והזדון, ובלשון רבותינו יקראו גם כן גסי הרוח, וכן יקראו בלשונם זחוחי הלב כאמרם ז"ל [חולין ז' ע"א], משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל, הנה מרוב גבהותם היו מעמידי דבריהם כנגד האמת ורבו המחלקות תמיד בעניני ההוראות, ועל זה אמר ז"ל [פסחים ס"ו ע"ב] כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ואם נביא הוא נבואתו פוסקת, ותחת המין הזה מי שבטבעו זאת המדה אלא שאיננו מוציאה לפועל, אם להעדר יכולת אם להעדר תחבולה, אבל ימאס וישנא בלבבו החולקים עליו, יקרא זה גם כן בלשון גאוה, כאמרם על זה [פסחים קי"ג ע"ב] דל גאה, שאין לו רק רוממות הלב, ויש גם בזה המין מי שבטבעו זאת המדה ולו היכלת והתחבולה וימנעוהו מזה מדותיו או חכמתו או מוסרו מהוציא גאותו לפועל אבל ישאירנה בלבבו, ואע"פ שיצא קצת הפסדו בשכרו ונשמר מהעמיד דעות נפסדות לצד נצוח, יארע לו מזה, אחר שהשאירו אותו בלבבו רצונו והשתדלותו, להתכבד בקלון האחרים, מצד היותם נבזים ושפלים והוא הוא בעיניו הנשא הנעלה, וימעיט בכבוד הבריות תכלית ההמעטה, והוא מפעולת המין הזה, ועל זה הצד הכניסו דבורה וחולדה בכלל מדת היהירות על מעטם בכבוד הגדולים כמו שאמרו עליהן בתלמוד מגלה [י"ד ע"ב], לא נאי יהירותא לנשי, ואמרו זה על דבורה במה שנאמר עליה [שופטים י"ד], ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם, ואלו איהי לא אזלא, ואמרו כן על חולדה באמרה לשלוחי המלך [מ"ב כ"ב], אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי, ולא קראתהו בשם מלך, יהיה כלל פעלת המין הנזכר הנקרא גאוה, בקשת הנצוח והמשכת הכבוד לעצמו וההמעטה בכבוד אחרים, זהו המין הרע אשר הפליגו בגנותו ושהעידו היותו שרש פורה ראש ולענה לכל העברות, וכללו בהסרת המדה ההיא שוללות כל מדות הרעות בכלל, וכן תמצא הר"ם ז"ל בדברו על תכלית השלמות אמר זה לשונו, ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ותשוקתו לרשיות ולשררות הבלתי אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח, או הגדיל העם לו והמשיך כבודם ועבודתם אליו, וראה אמרו ע"ה שררות בלתי אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח, רצה בו שאין הכונה בהם להעמיד האמת רק להתכבד ולהתנשא, והוא הנרצה בלשון ז"ל [ר"ה י"ז ע"א] בהטלת אימה שלא לשם שמים, ר"ל שלא יטילנה על צד העמיד דבר אמת רק מצד המשכת הכבוד אליו, ורבים מחכמי האומות האריכו דבריהם במשלים נאים להעביר זאת המדה, אמרו חכמי הערב במשליהם כי באו שלשה נכבדים לפני המלך וישבו לפניו בטרם יצוה אותם לשבת, ואמר להם המלך איך סדרתם ישיבתכם, ענה האיש אשר ישב על השנים יחסי הגדול הושיבני על רעי, אמר השני חכמתי היתרה הושיבתני על אשר תחתי, אמר השלישי ענותי הושיבתני תחת כלם, ויאמר המלך השלישי קום שב על כלם כי לך הכבוד והענוה ואין להם היחס והחכמה, ראה איך יסרם בהמשיך הכבוד אליהם. ואמרו גם כן במשליהם השחוח והיחס שני תאומים ושפלות הלב והכבוד שני אחים נעימים, ומה מאד הפליג במשל המשורר האזובי באמרו בשבחיו על אחד הנכבדים אשר בדורו מחזיק במדת הענוה, אמר עליו באחת מחרוזותיו, רב גדולותיו ולבו שח כעץ, שחו ענפיו עת מגדיו פשו.
המין השני נקרא שררה או התנשאות, וענינו שאין בטבעו זדון הלב וגאוה, אבל שהוא בהרגישו בעצמו מעלות רמות והמסר אליו הנהגת מדינית, כמו שידוע היות קיום הישוב צריך למנהיג והפסדו בהעדר ההנהגה, יסבב לעצמו מקרה ההתנשאות לכונה רצויה, ויתגבר להעמיד דעות אמתיות על צד העמדת האמת על מכונו לא על צד נצוח, ועל זה הצד, ר"ל היות זאת המדה בלתי מוטבעת בו, רק שהוא מסבב המקרה ההוא לעצמו על דרך הצורך ההכרחי, ר"ל לסדר הישוב וקיומו, לזה תמצא אלו שתי המלות, ר"ל שררה והתנשאות, באות על הרוב בהיותן מונחות על בני אדם בלשון התפעל, אמר [במדבר ט"ז] כי תשתרר עלינו גם השתרר, וכן אמר [שם] ומדוע תתנשאו על קהל יי, וזה כי ההתפעל על אחד מדרכיו יפול בדקדוק על מי שהוא מסבב המקרה לעצמו וממשיכו אליו, ויש בזה המין שלא יהיה עצם הדבר אצלו ויסבב לעצמו מקרה הענין הנמשך ממנו, כמו [משלי י"ג] מתעשר ואין כל, שהוא אין אצלו העושר והוא המסבב אותו לעצמו, וכן [שם] מתרושש והון רב, וכן [שם כ"ה] מתהלל במתת שקר, ויש בזה המין שהוא מסבב עצם הדבר לעצמו ומשתדל לקנותו, כמו [ש"א י'] והמה מתנבאים, ר"ל מסבבים מקרה הנבואה לעצמם ומשתדלים להגיע אליהם הנבואה, ואל זה הצד ר"ל להעמיד האמת על מכונו ולקיים הישוב יכונו בעלי זאת המדה להעמיד דבריהם ולהמשיך הכבוד לעצמם והגדלת העם להם, לא שיהיה עקר כונתם בזה מצד רצותם בכבוד, כי ממה שצריך להם להשתפל בתוך לבם לנגד השם ית' ושוותם אותו נגדם תמיד, כמו שהוזהרו מלכינו בקריאת התורה תמיד לבלתי רום לבבם, אבל שתהיה כונתם במדה הזאת להעמיד האמת ולקיים הישוב ולהסיר הרעות והנזקים מבני אדם אשר נמסרה הנהגתם אליהם, וזאת המדה היא נתונה עד תכליתה למלכים ולסגנים ולמושלי הארץ, ועל צד האמת יאות לכל מושל להראות לעם התנשאו והתרוממו עליהם לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, כי אלו ישוו המלך והמושל כבודם לכבוד שאר העם אולי יקל מוראו עליהם ויהרסו מצב המלכות ויפרצו גדר האדנות בסור אימתו מעליהם, והיתה ענותו ושפלות רוחו סבת היות כל הארץ חרם אלה וכחש רצוח וגנוב ואין מחריד, ואל זה כונו ז"ל באמרם [סנהדרין י"ט ע"ב] שום תשים עליך מלך [דברים י"ז], שתהא אימתו מוטלת עליך. וזה גם כן הורו משוררי ערב באמרם, מלך מיסר בחרונו טוב מעם משולח עושה כרצונו, ואל זאת הכונה אמר [משלי כ'] מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע, ולא ימנע בהיות המושל מתנהג בזאת המדה מהקראו ענו ושפל, אחר שהנהגתו זאת עקר כונתו בה לצורך קיום העולם, כמו שתמצא בעניני טכסיס המלך הנבחר גם כן שלא יקרא אכזרי בכלותו אנשי הרשע המחויבים לרשעם להמיתם לבערם מן הארץ, ולא ישולל ממנו היותו נקרא רחמן ואע"פ שאינו רחמן לחיבים, אחר שתכלית רצונו שלא יעשה אחד מבני עמו דבר יגיעהו הענש עליו, וגם זה מדרכיו ית' שנאמר עליו היותו בלתי חפץ במות הרשע כמו שנאמר [יחזקאל י"ח], החפץ אחפץ וגו', למי שפרשו במיתת העולם הזה, עם צוותו להמיתו ולבלתי קחת כופר עליו, וזה כי הוא ית' לא אל חפץ רשע ונמשך אל זה צוה לבער הרע, כן המלך הנבחר אשר נמסרה לו הנהגת העולם מאת השם לקיום הישוב רצונו לבלתי העניש פרט או כלל, ר"ל שלא יעשו בני עמו דבר יגיעם זה בסבתו, אבל בעשותם דבר יתחייבו הענש עליו, רצונו להענישם לכונת התבער הרע מן הארץ, ולא ישולל ממנו היותו נקרא רחמן על צד כונתו, כמו שנמצא גם כן בשם יתע' היותו נקרא רחמן עם האמר עליו [ישעיה י"ג] הנה יום יי בא אכזרי ועברה וחרון אף וגו', וכן בזאת המדה אחר היות המושל מחזיק בה לצורך קיום הישוב לא ישולל בה ממנו מדת הענוה אבל היא הענוה כמו שנבאר, ואל זה הצד באו בשם ית' על דרך המשל ועל צד ההשאלה מלות יורו על הגאוה ומלות יורו על הענוה גם כן, הורו זה באמרם [מגילה ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, ואל זה כיון ע"ה באמרו [תהלים צ"ג] יי מלך גאות לבש לבש יי עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, אשר באה השאלה איך נמשך עם לבישת השם לבוש הגאוה ענין אף תכון תבל בל תמוט, ופרש אחד מן החכמים בדרך זה כלומר, יי מלך והוא המלך הגדול אשר לבשתהו הגאוה והתלבש יפה במדת הרוממות ולו יאתה המלוכה והתנשאות ורוממות, לא כשאר המתגאים אשר לו להם תאות הגאוה ובקשו להלמה ולא הלמתם, ואמר אף תכון תבל בל תמוט, כלומר פליאה נשגבה בגאותו ית' אשר בה תכון הארץ ותעמוד מבלי התמוטטות מה שאין כן בגאות התחתונים אשר הגאוה על הרוב סבת הריסת ארץ אבל גאותו ורוממותו הוא סבת עמידת הארץ, כאמרו גם כן [דברים ל"ג] ובגאותו שחקים, וכן בהחזיק המלך בזאת המדה על צד הכונה הנזכרת הוא סבת עמידת הארץ וקיומה, והוא צריך לזאת המדה על זה הצד צרך גדול, ואל זאת הכונה אמרו תמיד [יומא ע"ח ע"ב] על קצת דברים שהותרו אצלו משום [ישעיה ל"ג] מלך ביפיו תחזינה עיניך.
וכבר למד דעת בזה ראש החכמים שלמה ע"ה כי כאשר שאלו אליו [מ"א ג'] שאל מה אתן לך, אמר אתה המלכת את עבדך וג' ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא ועבדך בתוך עמך עם רב ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך וג' ויטב הדבר בעיני יי כי שאל שלמה את הדבר הזה, והבטיחו לתת לו לב חכם ונבון על כל אשר היה לפניו ולאחריו, הורה שזה הענין הוא עקר הכונה במלכות להיות העם נשפט משפט צדק להסיר הנזקים ולמלא הארץ דעה, לא שיתגאה ויתנשא על צד גאוה וגבהות וזדון לב, רק להעמיד האמת על מכונו כמו שבארנו, וחכמי הערב הביאו במשליהם דבר, אחד מחכמיהם היה מיסר המלך ומורהו תכסיסי המלוכה והיה מזהירו על הענוה ועל ההתנשאות כפי הצורך על הצדדין שבארנו, אמר אליו זה לשונו, הזהר בן המלך להתמיד הענוה והשפלות ובהסוב המלוכה אליך תהיה חומל על עמך ומקרבם אליך וגומל להם חסד ואז יאהבוך כי אין המלך מלך עד שימלך בלבבות, והזהר שלא תהיה בעל כעס ותמיד חמה עזה פן יחשב לך לאכזריות, ואמנם על כל זה הזהר שלא תהיה שפל ביותר מן הראוי פן יחשב לך לרפיון ולחולשה ולהתרשלות ומעוט השגחה, ואמרו גם כן במשליהם כי מלך אחד היה עומד לפני רבו בעת מותו ואמר לו המלך אתה המורה הורני וצוני את אשר אעשה, אמר לו הזהר המלך המצליח שלא תהיה לח ותעצר ולא יבש ותשבר לא מתוק ותמצץ ולא מר ותמאס, ושאלו לאחד מהמלכים אשר היה נכבד ונאהב מאד לעיני בני עמו במה זכית לאהבת עמך על כל שאר המלכים, אמר, בשנאתי האכזרים ואהבתי את הישרים, ורבותינו ז"ל אמרו בדומה לזה [עי' קה"ר ז' ט"ז] כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזרי על הרחמנים מנא לך משאול, באורו שחמל על אגג ואחר כן הרג כהנים שבנוב, וכל זה מכונת מה שבארנו והוא, שראוי למלך להתעטר בזאת המדה על צד סדר ההנהגה וקיומה, ואם לא יתנהג בזאת המדה יעשה בנפשו שקר וכבוד בקלון ימיר, ועל זה הענין אמרו גם כן [יומא כ"ב ע"ב] מפני מה נענש שאול מפני שמחל בכבודו שנאמר [ש"א י'] ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, ואמרו ז"ל [קידושין ל"ב ע"א] שאע"פ שהאב והרב והנשיא שמחל בכבוד עצמם כבודם מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אלא אם כן בדבר שאין זלזול בכבודו בכך, כענין מה שאמרו בהגדה [מס' שמחות פי"א] באגריפס המלך שאמרו ז"ל, המת והכלה שהיו באין בעיר זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים המלך והכלה מעבירין את הכלה מלפני המלך ואין צריך לומר שמעבירין את המת מלפניו ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה, קבע לעצמו שביל אחר, ושבחוהו חכמים, אמרו לו מה ראית, אמר להם אני כתרי בכל יום וזו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך, ואמנם שבחוהו על זה עם הזהירם אותו תמיד שלא להקל בכבודו, מצד שזה לא היה נכר ענינו אם לכונת כבוד הכלה אם היה לו דרך באותו שביל, אף כי לא היה אצלו בזה הענין שום זלזול, ואל זה הצד, ר"ל היות המלך ממשיך כבוד אצלו ומתנשא ומתגדל על העם עם היות לבבו נכנע אל השם, היה הרמז למשחו בעת הקמתו בשמן, שהוא רומז עליונות ורוממות עם היותו רומז מדת ענוה על הצד שהענוה מחליקה ומרככת מדות האדם בהיות השמן מחליק ומרכך הדבר הנמשח בו, ועם היות המדה הזאת נתונה מכל וכל למלכים ולמושלים יתפשטו חלקים ממנה לכל מנהיג אשר תמסר אליו איזו הנהגה, הכל כפי ההנהגה אשר תחתיו איש כפי עבודתו וכפי משאו, ועל זה הצד הותר חלק ממנה למנהיגי הצבור להטיל אימה עליהם כדי להיות דבריהם נשמעים על צד האמת, כמו שתראה [ר"ה י"ז ע"א] שלא האריכו בגנות פרנס המטיל אימה אלא במטילה שלא לשם שמים, והוא מן המין הראשון אשר הזכרנו.
ואמנם האריכו בגנותו מאד עד שיעדוהו הענש הגדול והוא היותו נדון לדורי דורות כמו שאמרו שם ע"ה, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, והם הפרנסים המטילים אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים, יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות שנאמר [ישעיה ס"ו], ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, וכבר יעדו לנו בהם כלל נכון כלל אמתי לא יכזב והוא, שאינו רואה בן הגון, במדה שמדד בה מודדין לו, אמרו ז"ל [שם] כל פרנס המטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם שנאמר [איוב ל"ז], לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב, אבל מכל מקום לא דברו במטיל אימה לשם שמים, אבל הוא ממה שצריך להנהגתם להעמיד האמת ולבער הרע מקרב הארץ, וזה ממין זאת המדרגה השנית אשר הזכרנו, ומכלל זאת המדרגה אמרם ע"ה [קידושין ע' ע"א], כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה, כל זה ליקר עצמו ולהשמר שלא לזלזל בכבודו, סוף דבר הכונה להיות דבריו יותר נשמעים ויותר מקובלים לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, ולא יצא בהתגברותו ובהתכבדו לכונה רצוייה מגדר הענוה, אבל היא עקר הענוה, כי הענוה אצלי איננה שפלות רוח, אבל היא מדה תורה כניעת הלב, והוא שנגזרה המלה אצלי מלשון [שמות י'] מאנת לענות, שהוא ענין כניעה, ואמנם עם הכנעת לבבו ושפלותו במשאו ובמתנו ובעניני עצמו, יהיה גם כן ענינה התגברות בעליה והתנשאותו בראותו ענינים מכוערים לבטלם ולעמד כנגדם חזק לבב ואמיץ כח, ולבקש כל צד נצוח בהעדרם, כי אם ישפל רוחו בזה יחזיקוהו ברך לבב ומתרשל ולא יראו מלפני מעשות כל עול, וזה אצלי מה שאמר ית' לירמיה הנביא [ירמיה א'] ואתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנכי אצוך אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם, בא אצלי ענין תאזור מתניך דמיון על התגברות טבעו והתאמצו, ואמרו פן אחתך לפניהם באורו אצלי אם תירא מפניהם וירך לבבך להוכיחם יהיה הנמשך לך מהם שישימוך ברעיונם כאיש שפל ומתרשל ולא יתנו לב לשמוע בקול דבריך לשוב מדרכם הרעה, ולשון פן אחתך לפניהם רוצה בו אעמידך לפניהם כנשברי לב וכנחתי רעיון ושפלי הדבור, אשר לא יתעוררו הנוכחים לקול דבריהם גם בוז יבוזו להם, והוא על דרך מה שבאר רבינו סעדיה ע"ה בענין [יחזקאל י"ד] אני יי פתיתי את הנביא, כמו שקדם וכמו שיתבאר, ועל זה הדמיון אמר אליו גם כן [ירמיה א'], ואני הנה נתתיך לעיר מבצר לעמוד ברזל וגו', ורבותינו ז"ל על זאת הכונה אמרו [יומא כ"ג ע"א] כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, וכאשר הוקשה לבעל המאמר ממה שאמרה התורה [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור, פרשו בעניני עסקים וממון, לא בענין שיקרה לו ממנו זלזול בכבודו, וכן הקשה ממה שאמרו העלובין ואין עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עליהם הכתוב אומר [שופטים ה'] ואוהביו כצאת השמש בגבורותו, והשיב שזה נאמר שלא להעריך דבריו מול דבריו לבל יתיצב נגדו כמטרה לחץ לשונו, אבל שראוי לו לעכב בלבבו שאור דברי נבלות המדבר בו ושלא למחול לו, והוא אמרם דנקיט ליה בליביה, ואמנם הזהירו שלא להשיב בדבריו, שאין הכונה בנקימה ובנטירה רק שלא להקל בפני כל אדם בזלזול כבודו, שלא תמעט מוראו מעליהם בהפיל אור פניו, ויהיה סבה לפרוק עול תוכחותיו, לא שתהיה כונת הנקימה והנטירה על צד כבוד עצמו, כי אין דבר נגרע מחכמתו לדברי הכסיל כדי שיצטרך להשיב על דבריו, והוא שהביא על זה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, על דעת הרב ר' נתן בן הרב ר' מאיר, שפירש במה שבאה השאלה בזה והוא ענין בעלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין שיבא על עניני פסוק [שם] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, והוא ע"ה פרשו על הדרך הנגלה, במשל הנזכר בנסתרי ההגדות [חולין ס' ע"ב] בענין קטרוג הלבנה על השמש, באמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד והשיב לה ית' לכי ומעטי את עצמיך, הנה שבקטרג הירח על השמש לא על חמס בכפיו יצא השמש בגבורתו ולא הזיקו לו דברי הירח, והוא לקה ונעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כן ארחות כל עלוב הסובל עלבונו וכל צדיק בשמעו חרפתו ואיננו משיב שהוא יצא כזהב בתגבורת מעלתו ונשאר החסרון למי שאמרו, והצדיק לא יעלו ולא יורידו במעלתו דברי המתנגד אליו כלל, ובזה הצד פירש אחד מהחכמים אמרו ע"ה [משלי כ"ה] מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע, אע"פ שדרך המפרשים לפרש בו להיות דבר מזולזל ונקלה מאד בהיות הרשע מזלזל הצדיק ומקלה בכבודו, כרום זלות המעין המקור בהיות רגל כל עובר רופשת ורומסת בהם.
ואמנם יש מי שפרש נמשך למה שבארנו כי כשהרשע מזלזל בכבוד הצדיק לא יעלה ולא יוריד זלזול דבריו במעלת הצדיק, כמו שהמעין והמקור אם ברגלים תרמסנה שאע"פ שיעכרו מעט לשעתם יחזרו לקדמותם מיד ולצלילותם הראשון, אחר שהם מים חיים ונובעים ולא ישארו בעכירותם כהשאר המים המכונסים בהרפשם, וכן הצדיק ואם לשעתו יתן הרשע דופי במעלתו לא יקבל חסרון בדבריו כלל, ובמשלי הערב העידו באחד מהנבלים חרף חכם אחד ולא ענהו, ושאלוהו מדוע כי יקללך לא תעננו, ואמר לא אבא במלחמה אשר המנצח בו מנוצח, וזה היה ענין שבחם השומעין ואין משיבין, לא לשלול מדת הנטירה ממנו עד שיבקש ממנו האחר ויודה לפשעו ויכיר בסכלותו, כאמרם על זה כשהוקשה לבעל המאמר ממה שאמרו המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, השיבו על זה דמפייס ליה ומפייס, כמו שהתבאר בתלמוד במסכת יומא [כ"ג ע"א], ולא שללו קודם זה מדת הנטירה ממנו, אבל יעדוה בטכסיסי מדותיו, והכל לכונת התגברותו לבער הרע ולהעמיד הטוב, ועל זה אמרו גם כן תלמיד חכם שבזוהו בפרהסיא אסור למחול לו, וכל זה לא ישלול ממנו מדת הענוה כמו שבארנו, וכלל הדברים שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כונה רצויה נקרא גם כן ענוה, וכבר הורה החכם זה הענין באמרו, ההתגדל על המתגדל ענוה ועל הגדולים סכנה ועל הבינונים פחיתות נפש, אמר שהמתגדל על המתגדל ענוה, ר"ל על המתגאה לרוב רוע תכונתיו על צד הגאוה לא לכונה רצויה, שהמתגדל עליו להפר מחשבותיו יקרא ענו ומשובח, על אשר בהתנשאותו השפיל גאה וגאון ובתבונתו מחץ רהב, הכל על צד הכונה שבארנו, וכן אצלי ראיה, בהיות משה רבינו ע"ה מפורסם במדת ענוה באמרו [במדבר י"ב], והאיש משה ענו מאד וגו', ומלת מאד תורה היות לו ענוה יתירה, ועם כל זה היות מדרכו לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער ומתגבר בבטולו תכלית התגברות, כענין המצרי, וכענין מעשה העגל, וכענין מחלקתו של קרח, ותמצא באהרן שלא נכלל טכסיס ענינו במדת הענוה, אבל בקצה שפלות רוח, לא התגבר בראותו מעשה העגל עד שיראתו ורכות טבעיו ושפלות רוחו הביאוהו למה שאירע לו, ועל זה תמצא ז"ל שבחו משה רבינו ע"ה בענוה ושבחו את אהרן בשפלות הרוח כאמרם, לעולם יהא אדם ענו ושפל רוח ענו ממשה ושפל רוח מאהרן, התבונן איך הפרישו בין מדת הענוה למדת שפלות הרוח, עד שהם ע"ה יחסו מדת הענוה למשה רבינו ע"ה ומדת השפלות לאהרן, והוא נסכם למה שפירשתי, כי שפלות הרוח אצלי הוא ענין מי שבאזניו שמע ובעיניו יראה דברים לא היו בראוי להעשותם והחריש ביום שמעו וביום ראותו, ישב בדד וידם תמים עם יי אלהיו, לא יתגבר לבטל דעות נפסדות ולהתריס כנגד בעליהן, כענין מה שבארנו באהרן, ומן האמת כי היא גם כן מן המדות הנכבדות ושהיא צריכה במקומות רבים, כמו שתראה שהזהיר האדם על קניית שתי המדות באמרו, יהא ענו ושפל רוח, כל אחת לפי המקום ולפי הזמן ולפי הענין, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אלא שאין כונתי עתה רק לבאר שלא תשלול מדת הענוה מן המחזיק בזאת המדה ולא יצא מגדרה, וכן ראיה במה שבארתי ברבינו הקדוש שאמרו עליו [סוטה מ"ט ע"א] משמת ר' בטלה ענוה, וצוה לבנו [כתובות ק"ג ע"ב] נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים, כל זה לכונת היות מוראו מוטלת על הבריות כדי להיותם נשמעים אליו, והיא הכונה להיות זאת האזהרה עליו בדברי המפורסמים, כמו שאמרו על זה כשהוקשה להם מאמר רבינו הקדוש עם מה שאמרו [סוטה י"ג ע"ב] מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות בא התרוץ על זה הא בצנעה הא בפרהסיא, רצו בו שלא יקל כבודו בעיניהם ובזה יכון כסא האמת לעמוד על מתכונתו תמיד, ולזה אמר בשעת פטירתו ענינים קצתם יורו שפלות הרוח וענוה יתרה וקצתם יורו רצונו בהמשכת הכבוד אליו, וכבר הורה רבן גמליאל ע"ה היות מצות אביו על זה הטעם, ר"ל לכונת היות בני הדור נשמעים אליו, כשענה לר' יהושע, לאחר שהטריחו לבא לפניו במקלו ובמעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ועמד ר' יהושע וקבל את גזרתו אע"פ שהיה חולק עליו בקבוע אותו היום, כמו שהתבאר במסכת ראש השנה [כ"ה ע"ב], וכשבא ר' יהושע לפניו כמו שגזר עליו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כל שכן קטנים לגדולים, הורה שכונת ענינו היתה להיות דבריו נשמעים לבל ירבו המחלוקות בישראל, כמו שהורה שם [ע"א] באמרו כל בית דין ובית דין שנתמנה על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה, ואל זה הענין אמר אחד מחכמינו ע"ה על מה שאמרו במשנה [סוטה מ"ט ע"א] משמת ר' בטלה ענוה, ואמר ליה רב יוסף לתנא לא תתני ענוה דאיכא אנא, ואלו היתה ענוה שפלות רוח הלא אין מגדר מדות שפל רוח לשבח עצמו במעלותיו ולהכירם בנפשו.
ומזה הגדר הנזכר במדת ענוה, היה אצלי ר' שמעון בן יוחאי שאמר [ברכות ז' ע"ב], מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר [משלי כ"ח], עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, וכשהוקשה עליו מאמר נעים זמירות באמרו [תהלים ל"ז] אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה, [תירצו] להיות כעושי עולה, כמאמר שלמה שאמר גם כן [משלי כ"ג] אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת יי כל היום, וכשהוקשה עליו מאמר חכם אחד מחכמיהם שאמר אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, תירץ בעל התלמוד על זה הא במילי דידיה הא במילי דשמיא, ראה איך הזהירו בהתגברות והתנשאות על העמדת האמת, אמנם מי שאמר [סוטה מ"א ע"ב] מחניפין את הרשעים בעולם הזה, אצלי מבעלי שפלות הרוח, והיא גם כן מדה מעולה על צדדים ידועים כמו שבארנו, וכבר הותרו ממנה דברים כמו שבארנו בענין המתחבר לרשע, וממה שיחזק עוד זה אצלי, ר"ל היות זה המין נכלל במדת הענוה, מה שאמר על דוד [תהלים מ"ה] חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך, הנה שהורהו להתגבר תכלית ההתגברות ותכלית ההתנשאות, והוא המשל בחגירת החרב וברכיבת הסוס, להעמיד האמת, וקרא זה הענין, ר"ל ההתגברות על העמדת האמת ענוה צדק, וראה אמרו ענוה צדק, על דרך שקרא הר"ם ז"ל המין האחד שררה בלתי אמתית, כמו שכתבנו, וקרא הוא זה ענוה אמתית במקום אמרו שררה אמתית, כמו שתראה קראו ההתגברות ענוה כשהיא על דבר אמת, ואלו היה ענין הענוה שפלות הרוח לגמרי, היצטרך לחגור חרב ולרכוב סוס לקנות מדת שפלות הרוח, אלא שהיתה כונתו בענין הענוה התגברות לכונה רצויה, והוזהר המלך הנבחר, ר"ל דוד ע"ה, על זאת המדה, כמו שתראה כל אותו מזמור בנוי על ענין המדות הראויות למלך נבחר, כאלו היה מצוהו שיחגור החרב, והוא דמיון על תכלית ההתגברות, ויהיה זה הודו והדרו והוא אמרו, חגור חרבך וג' הודך והדרך, וכן אמרו והדרך צלח רכב, כלומר שתתגבר על דבר אמת לקיים ולעלות הדר מעלתך, או יהיה מלת חגור, מקור, כאלו אמר חגירת חרבך על ירך הוא הודך והדרך וכן רכיבתך, והכל דמיון על ההתגברות כשהיא על דבר אמת, והוא אמרו ותורך נוראות ימינך, כלומר שבזה הענין תהיה אימתו מוטלת על הבריות, ואמנם יש מי שפירש שמלות הודך והדרך הם תואר חגירת החרב, וביאור ענינו רוצה בו חגור חרבך על ירך גבור והוא הודך והדרך, ר"ל שיעטר עצמו בצדק וביושר ושאר המדות הנכבדות שהן הוד והדר לבעליהן, וכנה הענין לחרב כי ליושר הנכבד וליושר מדותיו ייראו ממנו בני אדם כיראת חגור מפני החרב, וכבר אמר [דברים כ"ח] וראו כל עמי הארץ כי שם יי נקרא עליך ויראו ממך, על דרך אמרם עד שלא יחטא אדם נותנין לו יראה וכו' כמו שבארנו, וכן והדרך צלח רכב וגו', שתהיה מרכבתו האמת וענוה צדק, והמשל במרכבה, השגחת המנהיג בעמו אשר היא בדמיון השגחת הרוכב על מרכבתו, בהיות העם מתנהל לרגל המנהיג, על פיו יחנו ועל פיו יסעו, ומכל מקום כבר הזהירו היות מטכסיסיו וממדותיו ענות הצדק וכבר בארנו ענינו, ובאר המדה שהיא היותר צריכה מכל שאר המדות, עד שיעד עליה היות המלך מלך בסבתה, והוא אמרו [תהלים מ"ה] אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלים אליך שמן ששון מחבריך, וכן יעד לבעליה הכון כסא מלכותו על יד זאת המדה והוא אמרו [שם], כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור שבט מלכותך, ופרשו בו שהוא חסר, והוא כאלו אמר כסאך כסא אלים וכן כתב החכם א"ע ז"ל, ולצד הצטרך זאת המדה לכל מלך, הוזהר כל העם שגם בעת המצאו שהוא נעדר מזאת המדה, ומשתפל ביותר מן הראוי, עד שהוא משוה כבודו לכבוד שאר העם לרוב שפלותו, הוזהרו לבל יקלו ביראתו על זה, ולא יפתה לבבם בראותם התדבקו והתחברו עמהם להקל בכבודו, ועל זה כתבו חכמי הערב במשליהם, כי צוה זקן אחד חכם לבנו אשר היה מעבדי המלך ומשרתיו, שים עבודת הנכבד אשר תעמוד לפני כמדורת אש אל תתרחק ממנה יותר מדאי פן ימצאך נזק הקור ואל תקרב אליו יותר מדאי פן תוקד אש ואל יפתך בשחקו אתך אשר תחשבהו כחבר, ר"ל שאם ראותו המלך כמשחק וכמשתעשע עם עבדיו לא יחשוב עצמו כחבר אליו בראותו שהוא מתרצה אליו תכלית הרצוי, אבל כל עוד שיקרבהו המלך תהא יותר יראתו ואימתו על פניו, וזה רצה איוב באמרו [איוב כ"ט] אשחק אליהם ולא יאמינו ואור פני לא יפילון, ר"ל אם לפעמים הייתי משוה כבודי לכבוד הבריות והייתי כמשחק וכמשתעשע עמהם להודיעם התרצותי אליהם לא היו מראים בעצמם שיאמינו זה ולא היו מזלזלים ומקילים בכבודי עם כל זה, וזהו המין השני מחלקי הגאוה, והוא הראוי לכל מלך ולכל מושל ולכל מנהיג איש כפי מה שיצטרך לפי הנהגתו המסורה לו, והכל על צד כונה רצויה כמו שבארנו, וכשלא תהיה זאת המדה נמצאת במי שראוי לה נקרא שפל רוח כמו שבארנו.
המדרגה השלישית, והיא יקרת רוח, יקרא בעליה יקר רוח, ענינו שאין לו גבהות לב שיביאהו לחלוק ולבקש נצוח ולהמשיך כבוד לעצמו על צד רוע לב, לא בטבעו ולא במעשיו, כענין הגאוה, וכן לא נמסרה אליו הנהגה מדינית שיצטרך בעבורה להתגבר לחלוק ולבקש נצוח על צד העמדת האמת וקיום הישוב, כענין השררה וההתנשאות, אבל שהוא נכנע הלב וענו אבל עם כל זה, ר"ל עם היותו ענו ושפל, מצד הרגישו בעצמו מעלה או מעלות הוא מיקר עצמו מהתחבר עם המון העולם התחברות תמידי רק לפי הצורך ההכרחי, על צד מה שאמר החכם לתלמידו שים התחברך אל המון אנשי העולם כבשר האפעה אשר יחליא על הרוב וירפא לפעמים, יתנהג בהם בזאת המדה דרך התיקרות בל יתן גוו להשתעבד בו הנבלים ולחייו למרמס ההמון ועמי הארץ יותר מדאי, ולשון יקר רוח רוצה בו שהוא מיקר עצמו מהם, כענין [משלי כ"ה] הוקר רגלך מבית רעך, כי הדבר הנעדר רק בזמן מהזמנים יפול עליו זה הלשון בקצת ענינים, כמו שבארנו באמרו [ש"א ג'] ודבר יי היה יקר וגו', ואמנם כונת בעל זאת המדה איננה רק להעמדת מעלתו שלא יקלו בה בני המון העולם בהתחברו עליהם התחברות תמיד, לא שיכוין בזה להמשיך כבוד אחרים אליו ולהתכבד בקלונם לקחת לעצמו עטרה והתכבדות עליהם, וזאת המדה נאותה לכל נכבד ולכל בן מעלה, ועליה אמרו ז"ל [סנהדרין צ"ב ע"ב] אפילו בשעת הסכנה אל ישנה אדם מן הרבנות, שנאמר [דניאל ג'] אדין גברא אליך כפיתו להון בסרבליהון וגו', וחכמי ערב אמרו במשליהם, אשר לא יאות לחכמים ולבני המעלה להתחבר תמיד עם ההמון ולהרבות שחוק ושעשוע עמהם רק על שני פנים, האחד כי יאות להעשות כן בין המתאהבים לחזק ביניהם מיתרי האהבה, והשני עם הנודדים הנכנסים לאהלו כדי להראות שלא יכבד עליו עמדם בביתו, ולפי ענין גריעות המתחבר ופחיתותו יהיה גם כן רחוק ענין הנכבד והחכם ממנו והנזרו מבושת חברתו, ואמרו גם כן על זה היושב עם המשכיל כיושב עם הרוכל אם לא יקח מזני בשמיו תתענג נפשו במיני הריח הטוב אשר שם, והמתחבר עם הנבל כמתאבק עם אנשים חבקו אשפתות אם יזהר מנגיעתם ישיגהו מכל מקום נזק באוש, ואמרו גם כן ממדות האיש אשר ההתרחק ממנו ראוי לבן מעלה הוא, שישחק בלא עתו ויחליף תמיד מקום מושבו וירבה דבריו ללא צורך ובעת לכתו יביט ימין ושמאל בקלות ראש וכל תנועותיו בהדיוטות ובנערות, וכבר הזהירו גם כן חכמי המוסר שלא להשתמש בזאת המדה ביותר מן הראוי אמרו, אל תתנשא מהתערב עם דלת הארץ, היה להם חומה וגודר פרץ, התערב עם הברואים במדת חסידות, ובדרוש ידידות, ובהראות חבה ואהבה רבה, רבה ניבך ירבו מאהביך, הצהל פניך בדבריך, וימתקו באזני שומעיך אמריך, כי ראש השחוח וקנות אהבת הברואים, שיקדים הרב שלום לצעירו, ושיקרב הרחוק בשארו, ועל זה נאמר [משלי ג'] ומצא חן ושכל טוב בעיני אלים ואדם, רצו בזה שמגדר מדות בעל זאת המדה להתקרב לפעמים לא על צד רקות והוללות רק על צד הראות חבה ונעם מוסר, והמוזהר אצלו שלא להרבות בזה על צד הדיטות, וכבר התירו למי שהוא בתכלית המעלה ליקר במעלתו, עד שאינו חייב לחזר אחר כבוד מי שראוי לכבדו אם לא יזדמן, כדי שלא להקל במעלתו, אמרו ז"ל [חגיגה ה' ע"ב] ר' ור' חייא הוו אזלי בארחא כי מטו לההוא אתרא אמרי מי איכא הכא צורבא מרבנן אמרי להו איכא צורבא מרבנן ומאור עינים הוא, פי' סגי נהור, אמר לי' ר' חייא לר' תוב את ולא תזיל ולא תזלזל בנשיאותך אזיל אנא ואקביל אפיה תקפיה ואזל בתריה, כלומר הפציר ר' בר' חייא, ר"ל שלא שמע בקולו מרוב התאוותו לשמוע דברי חכמים והלך אחריו, כי הוו מפטרי מיניה אמר להם אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים יהי רצון שתזכו ותראו פני כבוד שכינה שרואה ואינה נראית, אמר ליה ר' חייא לר' ממאן שמיע לך הא, כלומר מהיכן למדת להקל בכבודך ולילך ולחזר אחר הקבלת פני אחרים, אע"פ שהם תלמידי חכמים, אחר שלא למדת מהם שיכריחך בזה מצות הקבלת פני הרב, ושאינם חולים שיביאך אל זה בקור חולים, והשיב לו מפרקיה דר' יעקב שמיע לי, דהוה רגיל דהוה מקבל אפיה דר' בכל יומא וכד קש, פי' כשהזקין, אמר ליה לא ליצטעיר תו מר לאקבולי אפי דלא יכיל מר אמר ליה מי זוטר מאי דכתוב [תהלים מ"ט] ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, ומה הרואה חכמים במיתתם כך בחייהם על אחת כמה וכמה, הנה שהיה ר' חייא מלמד לו ומטכסס הנהגתו שלא להקל בכבודו לילך ולהקביל פני החכם האחר אחר שלא נזדמן לו לראותו, אלא שהוא ע"ה מעביר על מדותיו לכונת כבוד החכמה ולהיותו נכסף לשמוע דברי חכמים, וכבר למד מדה זו מבית אביו, ר"ל דוד ע"ה, כבר העידו עליו [ברכות ד' ע"א] שהיה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, ולמוד היה אותו השבט בכך ר"ל שלא לישא פנים לכבוד עצמם בכבוד תלמידי חכמים, כבר אמרו גם כן [כתובות ק"ג ע"ב], ואת יראי יי יכבד [תהלים ט"ו], זה יהושפט מלך יהודה בשעה שהיה רואה תלמידי חכמים היה עומד מכסאו ומחבקם וכו', והאמנם כי לא יצא מכל זה מגדר יקרת רוח ולא מגדר שררה והתנשאות מי שראוי לה כמו שבארנו, אף כי זאת המדה, ר"ל יקרת רוח, היא מדת תלמיד חכם ונאותה אצלו מאד מצורפת עם מדת ההתגברות על בטול הרעות אם בידו למחות כמו שבארנו, ועל זאת המדה, ר"ל יקרת רוח, כונו באמרם על מדת הגאוה [סוטה ה' ע"א], תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית, כלומר מעט מזער, והיא זאת המדה, ופרש שם רש"ז ז"ל, צריך שיהא בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש משתוללין בו, כל שכן כשיצטרף בענינו להוכיח את בני דורו שבזה יהיו דבריו מקובלים יותר, ועל זה הענין לכונת התוכחת אמר בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה, לפי שאין דבריו מקובלות אצל ההמון לפי דעת הרש"ז.
ואמנם מה שאמרו ומעטרא ליה כסאסא לשבלתא, הוא נאמר בענין יקרת רוח, וענין סאסא דשבלתא הוא, הקש הדק המסבב והמקיף את השבולת, ודמהו לזה כי כמו שהקש ההוא מכסה את השבולת כן זאת המדה שומרת החכם שלא יזונו ממנו עיני ההמון פן ישוב בעיניהם כאחד מהם לרוב התחברו עמהם, ואמרו זה על חלק מועט מן הגאוה והוא אחד משמנה שבשמינית, ר"ל מעט מזער, כמו שבארנו, ורבינו נסים ע"ה פירש באמרו אחד משמנה שבשמינית, שהוא חשבון מדוקדק, ובאר בו על דרך הצחות, אחד משמנה שבשמינית קב של גאוה שנתפשט בכל העולם כלו. כמו שאמרו על הגאוה [קידושין מ"ט ע"ב] עשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כלו, ובאור הענין הוא שהקב ארבע לוגין ולוג ששה ביצים, נמצאו כ"ד ביצים בקב, ושמינית שלהם הוא שלש ביצים, ושמינית שלש ביצים הוא רביע ביצה ושמינתה, שהרי ג' ביצים הם י"ב רבעי ביצה, ונמצא השמינית, רביע ביצה וחצי רביע, שהוא חצי ביצה פחות שמינית ביצה, וכל אדם יש לו רביעית דם, שהוא שיעור ביצה ומחצה, כמו שידוע במדת הלוג שהוא ששה ביצים ונמצא רביעית שלו ביצה ומחצה, וכבר נודע מה שאמרו במזיגת היין [שבת ע"ז ע"א], כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אם כן כשנמזג היין על רביעית יין שלשה של מים עדין יין גמור הוא עד שזו היא דרך שתיתו, ונקרא טעמיה וריחיה חמרא, אבל אם נמזג ביותר לאו טעמיה חמרא הוא, ואלו הותיר במדות הגאוה שעור חצי ביצה שלם תהא אותה מדה טפופה, שהרי שלא נמזגה אלא בביצה ומחצה של דם ועדין אינו אלא על חד תלתא מיא, ונמצא מדת גאוה שולטת בכל מנהגה, ומפני זה פיחתו את המדה שתהא מדתה נמזגת ביותר מכדי מזיגתה, וזו היא המדה שמעטרתו.
ולי נראה לפרש דרך אחרת ולהוסיף על המדות מעט והוא, שאצלי לפרש לפי חשבון זה לחשב אחד משמנה שבשמינית מתוך רביעית של דמו, ואמר שתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה שבשמינית הקב שהוא רביע ביצה ומחצה, ר"ל שמשעור ביצה ומחצה דם שלו שהם שש רבעי ביצה שתהא רובע של שעור זה במדה זו, ורובע של שיעור זה הוא רביע ביצה וחצי רביע, ונמצא שעור זה מזוג בד' רבעי ביצה וחצי הנשארים, והוא על חד תלתא בדקדוק, וכך היא המדה שראויה לסבול על דרך מדת היין שהוא נמזג בכך וכל אדם יכול לשתותו ואין צריך למזגה ביותר מכדי מזיגתה, אחר שאין הענין בה אלא ליקר עצמו ותורה שבו שלא להקל ראש בו ובמה שבתוכו, ואל זה כונו באמרם, מזהירין לחכם בזאת המדה [סנהדרין נ"ב ע"ב], למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ תחלה דומה לו כקיתון של זהב ספר עמו דומה לו כקיתון של כסף נהנה ממנו דומה כקיתון של חרס, ומכל מקום לא תאות המדה הזאת רק לאלו הנזכרים, ר"ל החכמים ובני המעלה לא להמון ולדלת הארץ, וכשתעדר זאת המדה ממי שראוי לה יקרא בלשונם הדיטות, וכשתמצא במי שאינו ראוי לה יקרא יוהרא בלשונם, כי כן השתמשו בזה הלשון [פסחים נ"ד ע"ב] על מי שקובע על עצמו קצת המנהגים הראוים לתלמיד חכם לבד והוא אינו תלמיד חכם, וזה רצו באמרם על מי שאמר כל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם, השיבו האחר ואמר, לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, וכבר הפליגו במשל חכמי הערב, העתיק ענינו הנשיא הנשא המשורר הנעלה ר' אברהם רי"ת, אמר בחרוזיו בנאם על המשל הנזכר, קמוש וחוח העלה תמד לבל יקטוף אנוש עליו וילקוט הפרי, אך מה לדרדר העלה קוצים ואין עמו פרי ומעט דבש ומעט צרי, אמר שהתמד אמנם הוא ראוי להעלות קוצים לשמור פריו הנכבד, והוא הדמיון לחכם ולבן המעלה ראוי שיעלה קוצים, ר"ל מדת הגאוה, לשמור מעלתו וליקר יפעת חכמתו, כי אולי יכרסמנה חזיר מיער בו תרמוש כל חיתו ארץ, אבל הפחותים אשר אין אתם מעלה וכבוד, והם הנמשלים אל הדרדר מדוע יתלבשו בלבוש זאת המדה, ואין מן הראוי אצלם להתעסק רק בדברים המלאכותיים לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס ולבנות ולנטוע, וכבר בארנו גם כן חסרון העדרה ממי שראוי לה כמו שכתבנו.
המדרגה הרביעית, והיא הראויה לרוב בני אדם היא הנקראת סלסול או נקיות הדעת, וענינה הוא להיות דעת האדם זכה ונקיה, ושלא למכור את נפשו לצמיתות לאמה ולשפחה נחרפת למדות הפחותות ולדברים המגונים, וזה מן הראוי לרוב בני אדם, שלא יגיע שפלות האדם כל כך עד שיביאהו שפלותו שלא להקפיד על עצמו בעשיתו פחיתויות ומדות נמאסות, וכל דברי הכתובים עם משלי ערבים לכל הפורש מדרכי הפחיתות שלא יקרא בהנזרו מהם גאה ולא משתרר ולא יקר רוח, אבל יקרא לו מסולסל או נקי הדעת, והוא אמרם ז"ל בגמרא דסנהדרין [כ"ג ע"א], כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם ואין יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן ולא היו אוכלין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהם, וזה כי ההתחברות עם הנבלים והזוללים פחיתות נפש כאמרו [משלי כ"ג] אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, כלומר שלא תתערב ביניהם, ולמדנו שההשמר מדרכי הפחיתות יקרא נקיות הדעת, או יקרא גם כן סלסול, כענין מה שאמרו במסכת קדושין [ע"ז ע"א], בענין מה שאמרו שם שהכהן מותר לישא בת גרים על דעת ר' יוסי, ואמנם חלק בזה עליו ר' אליעזר בן יעקב ואמר שהכהן אסור בבת גרים, ואמרו בגמרא על זה [שם ע"ח ע"ב] שהלכה כר' יוסי אלא שהכהנים נהגו סלסול בעצמם ונהגו כר' אליעזר בן יעקב, הנה שעם היות הדבר מותר אצלם אחר שהיה להם זה פחיתות בלא ספק קרא ההמנע מזה סלסול, וכן יורה לשון המלה, כי סלסול הוא הישרת הדבר וההשתדל בהתנאותו, ומזה הטעם נראה לי לפרש ענין [משלי ד'] סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה, וכן אמרם ע"ה [ברכות מ"ח ע"א] סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך, אע"פ שקצת מפרשים פרשו ענין, הפוך הדברים והתחדד בהם, וקצת מפרשים פרשו בו ענין התרוממות והתנשאות, אבל אצלי הוא ענין סלסול המדות ואז תכבדנו חכמתו ותושיבנו בין נגידים, כי ינעמו להם דבריו ויערבו מוסריו ותוכחותיו לשומעיהם ולא יקוצו הם לדבריו, אבל כשהחכם מלכלך יפעת חכמתו במדות פחותות אז תהיה חכמתו נמבזה ונמס אותה החרימו כל שומעי שמעו, ואם אמרותיו אמרות טהורות כסף צרוף וזהב מזקק כסף נמאס קראו להם וזהב לא יחפצו בו, וזה אצלי באור אמרם ע"ה [תענית ז' ע"א], רבא רמי כתוב [דברים ל"ב] יערוף כמטר לקחי וכתוב [שם] תזל כטל אמרתי, אם תלמיד חכם הגון הוא תזל כטל ואם תלמיד חכם שאינו הגון הוא ערפהו כמטר, הנה שהחכם כשהוא הגון, ר"ל שהוא מעוטר במדות נכבדות, אמר כי טל אורות טלי אמריו, ודמה אותם לטל שהוא ענין מחיה את הזרעים תחיה תמידית מבלי הפסק יום בנתים ולא יקוצו בני האדם בו, כן החכם הנהדר במדותיו לא יקוצו בני אדם לקולו גם בהתמידו תוכחותיו ומוסרו לפניהם ואם יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, אבל כשאינו הגון, ר"ל שאין לו נעם מדות וסלסול הנהגה דמהו למטר שהוא ענין לא יבוקש רק לפי הצורך וכבואו יקוצו בו תכף שקבלו ממנו מה שצריך להם, כן החכם בהיותו נעדר שלמות המדות אע"פ שלפעמים יצטרכו לו יקוצו בו אם הרוה את הארץ והולידה, וזה אצלי דמיון הטל והמטר, וזאת המדה, ר"ל סלסול המדות ונקיות הדעת, היא הראויה לרוב בני האדם, ולא יוחזק שום אדם בגאה ויהיר על השמרו מדרכי הפחיתות, ואמר החכם הסתלסל מבלי התגדל והשתפל מבלי התנצל, ורבותינו ז"ל אמרו במוסריהם [אבות פ"ב מ"ג] אל תהי רשע בפני עצמך, ופירש הר"ם ז"ל, כלומר שלא תחזיק עצמך בפחות ובחסר כי כשתחשוב בעצמך זה, ר"ל היותך מבני הנבלים ומן הפחותים, לא יגדל בעיניך פחיתות יתרון שתעשהו, אבל כשתחזיק עצמך במסולסל ובמהודר במדות תיקר נפשך בעיניך ולא תתמכר לפחיתות, וחכמי הערב האריכו בשבחי זאת המדה וקראוה הגאות המולידה טוב הפעולת, ומהם שקראוה החלק הטוב שבגאוה, בהיות האדם נשמר בה מכל דרכי הפחיתות, ואל זאת הכונה גם כן אמרו ז"ל על השבת אבדה זקן ואינה לפי כבודו והתעלמת, והיה זה בנין אב אצל כל החכמים ע"ה לכל כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ר"ל לאו דלא תסור, כמו שהתבאר במסכת ברכות [י"ט ע"ב], ולא הפרישו בזה בין תלמיד לזולתו משאר העם, כענין מה שלא הפרישה תורה בהתעלמות האבדה בין תלמיד חכם ובין זולתו, רק שאמרה זה על כל מי שאינו רגיל במלאכה ההיא ושהיא אצלו פחיתות, כענין מי שמצא חמור יצטרך בהשבתו לחמר אחריו, שלא חיבה תורה זה לשום אדם שאינו רגיל באותה מלאכה ושהיא אצלו פחיתות, ואם התורה מחלה בכבוד מצותיה לשמור האדם מן הפחיתויות ומן הקלון כל שכן שאין העברה בחק הענוה וחוק שפלות הרוח למי שיסלסל עצמו ויעצור מעלתו במדות נכבדות.
ונמצא כלל דברינו לפי מה שכתבנו, שענין מדת הגאוה חלוק לארבע מדרגות, והמדה המתנגדת אליה גם כן נחלקת לארבע מדרגות, כי כהחלק מדת הגאוה תחלק גם כן מדת השפלות, המדרגה הראשונה מן הגאוה נקראת גאוה כמו שבארנו, והיא הראויה להרחיק לכל, והמדה המתנגדת אליה היא ענוה, וכבר בארנו ענינה, והמדרגה השניה נקראת שררה או התנשאות, ראויה למושלים ולמנהיגים, והמתנגדת אליה שפלות הרוח, ובלשונם נמוכי הרוח, ובלשון הנביאים גם דכאי רוח ונשברי לב, והמדרגה השלישית יקרת רוח, ראויה לחכמים ולבני מעלה, והמדה המתנגדת אליה היא נקראת הדיטות, והמדרגה הרביעית נקראת סלסול או נקיות הדעת, ראויה לרוב בני אדם, והמדה המתנגדת אליה נקראת פחיתות נפש, ואע"פ שנמצא לפעמים בדבריהם ז"ל שהניחו השם האחד מאלו השמות, על מה שהנחתי בו השם האחר, ר"ל שהניחו לפעמים מדת ענוה בענין מה שהנחתי בו שפלות הרוח, וכן בהפך, וכן בשמות האחרים, אפשר שדברו על צד ההרחבה ואין לדון רק על הרוב, ועל צד הצטרך הרחקת מיני הגאוה הראוים להרחיק, שבחו תכלית השבח לכל המחזיקים במדות המתנגדות אליה, ר"ל פעם מדת הענוה ופעם מדת שפלות הרוח, וזאת המדה, ר"ל שפלות הרוח, תצטרך יותר אל המתעוררים בתשובה על צד הצטרכם לבא עד קצה האחרון בהרחקת הגאוה מדרך רפאות נפשם, ועל זה אמרו [סוטה ה' ע"ב] מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, שנאמר [תהלים נ"א] זבחי אלהים רוח נשברה, והעידו היות השלמות נמצא יותר לבעלי זאת המדה, מצד בלתי התרשלם בלמוד והשתדלם בו בכל כח, ושיקטינו עצמם בענין הלמוד, והורו זה דרך משל באמרם [סוטה ה' ע"א], שהניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא הר נמוך ושפל, וכן שהניח כל אילנות שבעולם והשרה שכינתו על (זה) [סנה], וכל זה המצא השלמות על הרוב בשפלי הרוח על דרך מה שאמרו, שאיננו נמצא בבעלי גאוה, כאמרם [עירובין נ"ה ע"א] לא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנים ובתגרים, ולא בשמים היא, שלא תמצא במי שמתגאה עליה, ר"ל שמשים עצמו כשמים, וזה מפני שהתלמיד צריך להקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה וילמד קל שבקלים דרך שפלות ואחוה מה שלא ילמוד הגדול דרך בוז וקלון, ורבותינו ז"ל אמרו גם כן [סוטה ה' ע"ב] על מי שרוחו שפלה שאין תפלתו נמאסת, והביאו ראיה על זה מאמרו ע"ה [תהלים נ"א] זבחי אלים רוח נשברה וגו', וכבר בארנו היות פסוק זה נאמר על בעל התשובה שדרכו להתפלל ולזעוק תמיד אל השם על חטאיו, והיתה כונת זה החכם לומר שאין תפלת השב נמאסת בעזבו מדת הגאוה והגיעו אל מדת השפלות, לפי דרכנו למדנו מדבריו שאם היתה רוחו גבוהה אעפ"י שמתפלל תמיד וצועק על חטאיו שתפלתו נמאסת ותשובתו נשאר מעל מפני, שאין התשובה נמצאת עם המדה ההיא בשום פנים ולא יכילם גוף אחד כמו שבארנו, (ואחד) [ואחר] שהרחיק המתעורר לתשובה המדות הראויות להרחיקם, כמו שהזכרנו ובארנו כלם על פי מה שבארו ז"ל דרך כלל, יהיה יותר קרוב לתשובה על חטאיו אשר קדמו לו, וישוב אל יי וירחמהו ואל אלינו כי ירבה לסלוח.
